פסק-דין בתיק ע"א 26383-11-09

1.         בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת תמר אברהמי), אשר הורתה על סילוק התביעה שהגישה המערערת כנגד המשיבה, על הסף (ת.א. 156643/09).

רקע והחלטת בית משפט קמא:

2.         בהתאם לאמור בכתב התביעה שהגישה המערערת, במהלך שנת 2007 שכרה המערערת חברה מקצועית המתמחה בבדיקת חיובי ארנונה. על סמך הייעוץ שקיבלה, הגישה המערערת השגה בחודש אוקטובר 2007, ולפיה היא ביקשה לאחד שני נכסים, אשר נרשמו באופן נפרד ליחידה אחת וכמחסן. בעקבות ביקור שנערך בנכס, קיבלה המשיבה את ההשגה, והודיעה למערערת כי שני החשבונות אוחדו ליחידה אחת ולשימוש מחסן כללי וכי החל מיום 1.11.07, בוטלו החשבונות הנפרדים.

עם זאת, צויין בתשובת המשיבה, כי ככל שמדובר על שנות מס קודמות, אין בסמכותו של מנהל הארנונה להידרש לכך.

בעקבות האמור, הוגשה כאמור התביעה וזאת בהתייחס לאותן שנים קודמות החל משנת 2002, שאזי שכרה המערערת או מי מטעמה את הנכס נשוא המחלוקת. בתביעה עתרה המערערת להשבת תשלומי יתר בסך של כ-80,000 ש"ח קרן.

לטענת המערערת בתביעתה, הפעילות בשטח האמור כ"מחסן" לא השתנתה החל ממועד קבלת החזקה, כך גם כי מלכתחילה היה מדובר בשני נכסים צמודים, כאשר אחד סווג כמחסן והשני לא. כך לא ברור, מדוע לא סיווגה המשיבה מלכתחילה את הנכסים על פי השימוש בפועל, תוך איחוד החיובים, כשעפ"י דין על העירייה לבצע ביקורות.

בסעיף 10 לכתב התביעה, צויין כי במהלך השנים גבתה העירייה מהמערערת " ... ביודעין ו/או לכל הפחות מתוך רשלנות סכומי ארנונה המבוססים על סיווג שגוי...".

בהמשך כתב התביעה, חזרה וטענה המערערת כי המשיבה התרשלה בקביעת חיובי ארנונה, אשר בא לידי ביטוי בקביעת סיווג שגוי וכי רק לאחר הפנייה של המערערת, תיקנה את הנדרש.

בנוסף, נטענו טענות של הפרת חובת חקיקה וכן עשיית עושר ולא במשפט.

3.         המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף, בהיעדר סמכות עניינית, כשטענתה המרכזית כי בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), הסמכות לדון בתביעת השבה שכזאת, מוקנית למנהל הארנונה ולועדת הערר, ובהמשך לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בבקשה טענה המשיבה, כי המערערת לא פנתה אליה כל השנים ולא הגישה השגות ועררים על שומות הארנונה שהומצאו לה, וכי בעת שנערכה הפנייה, ולאחר בדיקת הנתונים, אכן התקבלה פניית המערערת ובוצע השינוי ברישום.

מנגד, המשיבה פעלה ללא דופי מעת שערכה את הרישום בספריה במועד קבלת הודעת החזקה בשנת 2002, על סמך אותם מסמכים שהומצאו לה על ידי המשיבה.

כך, הפנתה  המשיבה להסכם השכירות, אשר מתייחס לחנות ולאולם, ובנוסף להודעה של המחזיק הרשום במשיבה.

המערערת בתגובתה, טענה כי מבחן הסעד הוא הקובע לשאלת הסמכות העניינית, וכי אף ללא רשלנות, ניתן להגיש תביעת השבה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, ואף אם לא הוגשה השגה טרם לכן.

4.         בית המשפט קמא קיבל את טענת המערערת, כי חוק הערר אינו חוסם את דרכו של אזרח להגיש תביעת השבה, וכי הסיווג הנכון של טענת המשיבה, אינו בשאלת סמכותו של בית המשפט האזרחי, אלא בשאלת תחום הפעלת שיקול דעתו, דהיינו, אם להתיר העלאת טענות שניתן היה להעלותן במסגרת השגה.

בהתייחס למקרה דנן, קבע בית המשפט כי טענת המערערת, אודות הטעות בסיווג, נופלת בגדרה של הוראת סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, וכשאין חולק כי המערערת לא הגישה השגה משך השנים.

עוד קבע בית המשפט, כי המערערת אינה חולקת על כך שהמשיבה חייבה את הנכס בהתאם לנתוני הסכמי שכירות והודעות שהוצגו לה, וכי באלו לא צויין שימוש של מחסן.

כך גם, השינוי נעשה לאחר הביקור במקום, ולפי פנייה מטעם המערערת, וכי כל שיש בביקור, אימות המצב לעת הביקור וכי " צודקת העירייה בטענתה כי מועד הפנייה אינו מאפשר לה לבדוק ברמה העובדתית-טכנית מה היה המצב ושימוש הנכס במועדים קודמים, אין מדובר במקרה בו אין מחלוקת שהאזרח שילם תשלום ביתר... מדובר במקרה עובדתי-טכני מובהק אליו מכוון מסלול ההשגה" ובמועדים שנקבעו לכך.

משכך, לא מצא בית המשפט קמא כי במקרה דנן קיימות אותן נסיבות חריגות, המצדיקות את הפעלת סמכותו של בית המשפט וקיום דיון בעניין.